<h1>שאלת רבי דניאל הבבלי ותשובת רבינו אברהם בן הרמב"ם בענין מצוה קל"ה שמנה הרמב"ם</h1>
<h2>דף ג:</h2>
שאלה ט' עוד קשה לי מנייתו ז"ל (מ"ע קל"ה) במצוות שבשביעית את הכתוב בחריש ובקציר תשבות. וכשהתבוננו בדברי החכמים ז"ל בפסוק זה מצאנו שלש מחלוקות בדבר, רבי עקיבה ורבי ישמעאל ורבי נתן. דתניא בריש גמ' דמ"ק (ג':, ד'.) בחריש ובקציר תשבות רע"א אינו צריך לומר חריש של שביעית וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אלא בחריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית וכו' ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ובפרק כלל גדול (שבת ע'.) א"ר נתן יכול עשאן כולן בהעלם אחד לא יהא חייב אלא אחת ת"ל בחריש ובקציר וכו'. פי' ר' ישמעאל ור' נתן סברי כי כתיב קרא בשבת כתיב ואפילו ר"ע לא דרשיה אלא לחריש של ערב שביעית וקציר של מוצאי שביעית וס"ל דשביעית עצמה בל"ת בלבד, ואפילו הכי לא קי"ל כותיה אלא כדמסיק רב אשי (מ"ק ד'.) ר"ג ובית דינו סברי לה כר' ישמעאל דאמ' הילכתא גמירי לה. ונתאמת אצלנו שהחורש בשביעית בלאו גרידא מדתנן במתני' (מכות כ"א:) יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמנה לאוין וכו' ובשביעית. ואי סבירא להו דבחריש ובקציר בשביעית נאמר ה"ל לאו שניתק לעשה ואין לוקין עליו. ואע"ג דקושיא היא מהא דתימ' בריש גמר משקין (ג'.) החורש בשביעית רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ואמרינן לימא בדר' אבון א"ר אלעא קא מפלגי דאמר כל מקום שאתה מוצא כלל בעשה ופרט בל"ת אין דנין אותו בכלל ופרט מ"ד לוקה אית ליה דר' אבון וכו' ומהדרינן לא דכ"ע אית להו דר' אבון וכו'. ועד כאן כולהו לא פליגי דחרישה בשביעית ל"ת גרידא ולא ילפי לה אלא מובשנה השביעית, ואי אמרת עשה ול"ת הוא א"כ ה"ל לאו שניתק לעשה ולד"ה אין לוקין עליו. ואי שמיע ליה למר פירוש שמועה זו מניה דרביה זצ"ל לימא דילמא מפירושיה מיפרקא קושיא דאקשינן ובהדי שותיך פלכיך.
התשובה אין ספק שהתנאין חלוקין בפירוש אומרו יתע' בחריש ובקציר תשבות אי מיירי בשבת כדמוכח מרישיה דקרא או בשביעית כדמוכח הכרח הענין מפנים יותר חזקים ויותר גלוים שהרי אין איסור שבת מיוחד בעבודת השדה מבשאר המלאכות. ואם היה סבור שזה בשבת יצא לו פנים כמו שזכרת. אך אין זה מוכרח מלשון הכתוב וגם אין זה מקובל כי אילו היה מקובל לא היתה בו מחלוקת. וההכרעה ממאמרי חז"ל דקאי אשביעית אינה מן הנזכר בגמר משקין בלבד אלא מהמבואר במכלתא [דרשב"י] דאף רבי יהודה ורבי שמעון סברי דמיירי בשביעית. אמרו רבי יהודה אומר בחריש ובקציר תשבות חריש שקצירו אסור זה חריש של ערב שביעית וקציר שחרישו אסור זה קציר של מוצאי שביעית ורש"א שבות מן החריש בשעת קציר ושבות מן הקציר בשעת חריש. עד שמכח זה אצל החכמים ז"ל עשאוהו עיקר. ואמרו עוד במכלתא לפי שהוא אומר בחריש ובקציר תשבות וכו' אין לי אלא ששובת מערב שביעית לשביעית מערב שבת לשבת מנין ודין הוא וכו'. ולפיכך סמך ז"ל אמאן דאוקי להאי קרא בשביעית. ואע"ג דמאן דסבר דהאי קרא אשביעית קאי מוקי ליה בערב שביעית ומוצאי שביעית, אין זה משום דלא מיירי קרא שביעית עצמה, דבכגון זה ייאמר באמת לגודל הזרות ורוב התמיהה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא [ערובי' ט'.], אבל אמיתת הדבר שהאומר כך נתכוון לומר אפילו ערב שביעית וכל שכן השביעית עצמה. ואע"ג דלכאורה סתירה לזה מגמר משקין דאמ' אצ"ל חריש של שביעית וכו', ובאמת קל וחומר הוא כמו שאמרנו. עכ"פ לא הביא ז"ל מצוה זו מבחריש ובקציר תשבות בלבד שיש בו מחלוקת, ואין הוא ז"ל מי שייעלם ממנו שיש מקום להקשות על זה, ולפיכך אמר (מ"ע קל"ה) וכבר נכפל הציווי בזה פעמים ואמר שנת שבתון יהיה לארץ וכו'. ואומרך [בסוף] ואי אמרת עשה ול"ת היא א"כ ה"ל לאו שניתק לעשה. לא אדע אם זה מחוייב אצלך בכל ציווי שהוא עשה ול"ת או בציווי הזה לבדו. ואם הוא בכל ציווי יהא אפילו איסור מלאכה בי"ט וביום השבת וכל שכן בזולתם לאו שניתק לעשה שהרי אמרו מפורש (הובא בע' קס"ג וש"נ) יום טוב עשה ול"ת וכן השבת. ולא אחשבך שיעלה כך על דעתך, ר"ל שאיסור מלאכה ביום טוב לאו שניתק לעשה. ואם לא תסבור ותחייב זה אלא בשאלה זו לבדה, מה החילוק בין הציוויים, לא אדע הבדל בין אומרנו עבודת הארץ בשביעית עשה ול"ת ובין אומרנו שביתה ממלאכה בי"ט ודומיה עשה ול"ת. שכשם שפירוש אומרנו בי"ט וזולתו שהשובת בו מן המלאכה מקיים עשה ועושה המלאכה מבטל עשה ועובר על ל"ת כך פירוש אומרנו עבודת הארץ בשביעית עשה ול"ת שהבטל מעבודתה מקיים עשה והעובד בה מבטל עשה ועובר על ל"ת. ואין זה כלל כוונת לאו שניתק לעשה שאינו אלא לאו שאם יעבור עליו יתחייב העובר עשה שלא חל כלל קודם העבירה כגון אמרו יתע' לא תקח האם על הבנים שלח תשלח וכו' (ל"ת ש"ו, מ"ע קמ"ח) שמצות השלוח אינה חלה אלא בעברו על הלקיחה. וזה מורה שלא יצוייר קיום זה העשה קודם העבירה על הלאו כלל. משא"כ שביתה ממלאכה בי"ט או מעבודת הארץ בשביעית שעשה זה חובה מיוחדת לעצמה ובמשך השביתה הוא מקיים עשה אף על פי שלא עבר כלום. וזה ברור ואינו צריך ביאור והיינו בושים לפרשו לך בחשבנו שפשוט הוא אצלך לולא הוכחת בדבריך שנסתם הוא ממך. ונתבאר מה שבזו השאלה.
